כדי להצליח להבין את הרפואה הסינית, צריך להכיר את הרקע התרבותי שעליו היא צמחה. מה גרם לאנשים לפני 2,500 שנה, פלוס מינוס, לשתות צמחים או לתקוע סיכות (מבמבוק בתחילת הדרך) באדם כצורת ריפוי? 

לפני כ-3,000 שנה, הרפואה כפי שאנו מכירים אותה כיום לא הייתה קיימת. שמאניזם ורפואת אלילים היו נפוצים בסין ובתרבויות רבות אחרות. מטרת הטקסים השמאניים הייתה לגרש שדים ורוחות שהשפיעו בצורות שונות על האדם. סין הייתה מחולקת לכמה מדינות, ולכל כפר היה שאמן משלו.

במשך השנים, החלו להופיע תיאוריות שונות שהתפתחו מתוך התבוננות בטבע – תנועת הכוכבים, זרימת המים, עונות השנה ועוד. תיאוריות כמו חמשת התנועות (אלמנטים), תיאוריית האיברים (ZANG FU) ותיאוריית הערוצים צמחו לצד רפואת האלילים. 

פילוסופים, כמו קונפוציוס, לאו צ'ה וצ'ואנג צ'ה, הפיצו את הכתבים שלהם, ונכתבו ספרים קאנונים, כמו ספר הקיסר הצהוב (HUANG DI NEI JING) וספר הדרך והתמורה (DAO DE JING). אלו משפיעים על התרבות הסינית עד היום.  

בשנת 221 לפני הספירה, איחד הקיסר צ'ין את סין תחת שלטון אחד. אמנם צ'ין שלט מעט שנים, אבל הוא הספיק לערוך בהן כמה שינויים משמעותיים מאוד בסין. הוא איחד את השפה הסינית וייסד כתב אחיד. הוא אסף את כל הידע הרפואי שהיה קיים אז והפיץ אותו. הוא בנה את החומה הסינית הגדולה בצפון כדי להגן מפני חדירה מונגולית. 

שושלת האן שבאה אחריו המשיכה לפתח את הרפואה הסינית, ששגשגה באותה תקופה. נכתבו ספרים רבים שהפכו לאבני יסוד, כגון הנאן ג'ינג (ספר השאלות הקשות, ספר שעונה על שאלות רבות מספר הקיסר הצהוב) וכתבים נוספים שפרסו תיאוריות מרידיאניות ושיטות טיפול קליניות. מטפלים ברפואה סינית היו בקיאים בכל הכתבים הקאנונים מאחר שנדרשו לשנן את הטקסים לפרטיהם.

הדיקור הסיני ניתן בעיקר לאנשים רמי דרג, כמו הקיסר ואנשי חצרו, בעוד האנשים הפשוטים טופלו בצמחי מרפא. 

אחד המושגים הבולטים והמרתקים בבסיס הרפואה הסינית הוא ה"דאו" (DAO). זה מושג אמורפי מאוד, שהמשמעות שלו השתנתה עם השנים, והוא התפתח עם הפילוסופיה והרפואה הסיניים. הדאו מוסבר לעומק וביצירתיות רבה ב"ספר הדאו", ואני ממליץ מאוד לקרוא בעיון את הספר הנפלא הזה. 

בבסיסו, דאו הוא "כל מה שהיה לפני שנוצרו כל הדברים". רִיק חסר צורה וחסר זמן, שברגע אחד הפך לכל אלפי הדברים. זה השורש הפילוסופי העמוק ביותר של המושג דאו, והוא קשה מאוד לתפיסה. במשך השנים קיבל המושג דאו משמעות שונה, ובעצם אפשר לומר שלכל דבר ביקום שלנו יש דאו משל עצמו, כלומר דרך, כיוון, משמעות, או גורל, אם תרצו. ברמה הפשוטה ביותר הדאו של פרח הוא להיזרע, לנבוט, לצמוח, לפרוח ולקמול. זאת הגשמת הקיום שלו. אם נקביל זאת לאדם, לכל אדם יש את המשמעות הקיומית שלו. אם וכאשר הוא "ימצא" את הדאו שלו, הוא יהיה בריא ומאושר. איך יודעים שמצאנו את הדאו שלנו? זאת שאלה קשה מאוד שאין לי תשובה עליה. אני יכול לומר שאם האדם קם בבוקר בריא, חיוני ושמח בחלקו, הוא כנראה מאוד קרוב לדאו שלו.

בעבודה הקלינית השימוש במושג דאו הוא שונה מאוד. בקליניקה, הדאו מתבטא דרך הבנת התבניות הגדולות של האדם. התבנית האישית קשורה לסידור הכוכבים בשמיים ביום הלידה. 

לפי מועד הלידה של האדם אני יכול להבין את המבנה שלו (אלמנט בהתבטאות יין או יאנג) ואת האקלים הפנימי שלו, כמו רגשות או נטייה לתבניות מחשבה מסוימות. במילים אחרות, זאת הדרך שהאדם צועד במסלול חייו, מנגנון ההפעלה שלו, בלי קשר לגיל, לבריאות ולמעמד. בעזרת הכלי הזה אני מבין לעומק את המטופל שנמצא מולי, והרבה פעמים גם את המסלול שהוביל אותו אל המחלה. כמו כן, התבנית של האדם יכולה להצביע על אמונות או תפיסות עמוקות מאוד של האדם לגבי עצמו. בשיחה עם המטופל עולות תובנות עמוקות מאוד על ההתנהלות שלו בעולם. אם מטופל מבין את התנועה הפנימית שלו ומנהל את חייו בהתאם לה, הוא יוכל לצמוח ולהתמודד עם אתגרים בצורה טובה יותר ולהתחבר לעצמו. לעומת זאת, התרחקות מהדאו עלולה להוביל לתסכול ולחולי. 

דוגמאות מהקליניקה 

מטופל שהגיע עם שיעול וגודש בסינוסים. 

התנועה הגדולה שלו היא חוסר אש. אש יכולה לסמן הרבה דברים, אבל נביט ברובד הפשוט ביותר שלפיו אש היא חום. בתשאול עלה גם שאותו אדם מעשן, והוא כמובן אמר לי, "עכשיו אתה תגיד לי שאני צריך להפסיק לעשן, נכון?"

נכון שהקשר בין גודש בסינוסים, שיעול ועישון הוא די ישיר. וגם נכון לומר שהפסקת העישון תעזור למצב, אם לא תפתור אותו. אם לא הייתי מודע לתנועה הגדולה של אותו מטופל, לא הייתי מבין שהעישון בעצם עוזר למטופל לייצר את אותו חום שחסר לו. ואם אגיד לו להפסיק לעשן אפספס פעמיים – גם אעורר התנגדות אצל המטופל, וגם הוא לא יצליח להתמיד בהפסקת העישון, כי העישון משרת צורך גדול, שהוא חלק מהתנועה הגדולה שלו.

בטיפול ארצה לחבר את המטופל לתנועה הגדולה שלו, לאש, וכך גם אחבר את אותו לדאו שלו. רק כך הוא יוכל להפסיק לעשן לצמיתות, כי החוסר באש יתמלא בדרך אחרת, שהיא לא חום הסיגריה. 

אותו אדם הפסיק לעשן, אגב 🙂 

אבל שוב, לא זאת הסיבה שבגללה הוא הגיע לקליניקה. זה פשוט נחמד לראות אנשים מתחברים לדאו שלהם.  

דוגמה נוספת היא מטופל שהתנועה הגדולה שלו מראה על חוסר בתנועה הגדולה של העץ. כאמור, נעמיק בנושא האלמנטים בהמשך הדרך, אבל כרגע אציין שמדובר באדם שיש לו צורך תמידי בתנועה. הוא מרגיש שהוא צריך לזוז, לעשות, ליצור. כאן התסכול של המטופל נובע דווקא ממקור אחר. הסביבה הקרובה שלו מעירה לו על זה שהוא לא מתמיד במשהו אחד ו"קופץ" מתחום עניין אחד לאחר בכל פעם. עם השנים וההערות, עלול להתפתח תסכול עצמי עקב חוסר היכולת להתמיד בדבר אחד לאורך זמן. הרי זה מה שכולם עושים, לא? אז למה רק אני לא מצליח? 

בקליניקה אדבר עם המטופל על כך שהוא לא צריך להשתנות, אלא ללמוד להתנהל עם תכונה שהיא למעשה הכוח האמיתי שלו, כלומר היתרון היחסי שלו. אמליץ לו לקחת את כל מה שלמד ואת הרצון להמשיך לצמוח ולהתפתח, שזה למעשה התנועה הגדולה שלו, וליצור מהם משהו חדש שייחד אותו. במקום לדכא את התנועה הטבעית של המטופל, אעודד אותו להתחבר אליה, ומשם יבוא החיבור האמיתי שלו אל הדאו. 

זה היה תקציר הפרק הראשון של "חכם סיני פעם אמר". מוזמנים לעקוב לעוד חומרים מרתקים. 

נסיים בציטוט מה-צ'ואנג צה בתרגומו של יואל הופמן: "הנה אשמיע לכם מילים מטורפות, אנא הקשיבו להן הקשבה מטורפת".

תהיו בריאים.